new born photoshoot

היוש! אני יודעת שנעלמתי מהבלוג בתקופה האחרונה ורציתי לשתף אתכן קצת במה שעבר עליי וגם לספר לכן את סיפור הלידה של אמילי הקטנטנה שלי.

אני מתנצלת מראש על הפוסט הארוך, בדרך כלל אני לא כותבת פוסטים כל כך ארוכים, אבל אני מרגישה שזה לא פוסט שיכול להיכתב בקצרה. So bare with me 🙂

בתחילת ההריון שלי, עדיין היה לי את הזמן והאנרגיה לכתוב תוכן לבלוג ולשתף באאוטפיטים שהרכבתי במהלך ההריון, אך ככל שהתקדמתי זה הפך קשה יותר ויותר. בחודשים האחרונים להריוני, עבדתי מאוד קשה בעבודה שהיום כבר אינני נמצאת בה יותר. עזבתי לאחר הלידה מכיוון שהחלטתי לשנות כיוון בחיי, להשקיע יותר זמן ולעבוד במה שבאמת מעניין אותי – אופנה. אז כפי שכתבתי, עבדתי מאוד קשה, עד שעות מאוחרות וגם בסופי שבוע ונוצר מצב בו השילוב של העייפות ההריונית יחד עם העבודה המאומצת גזלו ממני אנרגיות רבות והרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת להשקיע בבלוג כפי שרציתי להשקיע. ולכן הוא הוזנח לצערי. לאחר מכן, ילדתי את אמילי והרגשתי שאני רוצה להשקיע בה ורק בה את כל האנרגיות שלי, לפחות בחודשים הראשונים לחייה. והנה אני היום, חמישה חודשים לאחר היוולדה, מרגישה מוכנה ומלאת אנרגיות חדשות לחזור לעניינים. כמובן שבזמן הזה לא הפסקתי להתעניין באופנה ולעקוב אחר המתרחש מסביב לעולם 🙂

אני מתרגשת לשתף אתכן בסיפור הלידה של אמילי:

לפני חמישה חודשים, במהלך חג החנוכה, קיבלתי את הנס הפרטי שלי. מי שזוכרת את הפוסט בו סיפרתי על טיפולי הפוריות אותם עברתי, בטח תבין את עוצמת ההתרגשות והציפייה לבואה של התינוקת שלי.

זה קרה בשבוע 40 להריון, בתאריך 11/12/15, יום חמישי בשעה 23:00 בלילה, אז התחלתי להרגיש צירים. בהתחלה הם היו נסבלים ואפילו הצלחתי ליישם את תרגילי הפילאטיס שלמדתי בחוג ייעודי במהלך ההריון, כשעוד הייתי תמימה לחשוב שאצליח להפחית את הכאב בדרכים טבעיות. כך המשיכו הצירים עד 04:00 לפנות בוקר אז הרגשתי שהצירים כבר הופכים סדירים וכואבים יותר ויותר ומבחינתי אפשר היה ללכת למיון. נסענו אני ויהודה לבית חולים איכילוב ולהפתעתנו הרבה המיון היה ריק – ״איזה כיף נפלתי על יום טוב״, אמרתי לעצמי (אז זהו שלא… תכף נגיע לזה). בשלב הזה כבר סבלתי מכאבים קשים אבל הרופא שבדק אותי החליט: ״את חוזרת הביתה. אין פתיחה והצירים עדיין לא סדירים מספיק״. אני, מתחננת שישאיר אותי במיון כי בתחושה שלי אני עוד רגע בפתיחה מלאה ואני יודעת שאצטרך לחזור בשעות הקרובות, אך ללא הועיל. הרופא התעקש לשחרר אותי. נסענו בחזרה הביתה ואז התחילו צירים אפילו יותר כואבים וקשים. בהמלצת הדולה שלי, נכנסתי בבית לאמבטיה עם מים חמים והעברתי שם את הצירים. עברו שעתיים ופתאום הבנתי שירדו לי המים. באותו רגע הצירים התגברו עוד יותר והפכו בלתי נסבלים. ברמה שהיה לי קשה לנשום. זה קטע מצחיק ה”נשימות” – בפילאטיס, בקורס ההכנה ללידה וגם הדולה שלי, כולם הכינו אותי לנשימות, הייתי תלמידה טובה ולמדתי את כל הטכניקות, אבל ברגע האמת פשוט לא הצלחתי לנשום. כמה שניסיתי, הכאב היה חזק מדי. בכל אופן, מכיוון שירידת מים היא סיבה מספקת לאשפוז ביולדות, חזרנו לבית החולים כעבור שלוש שעות מהשחרור הקודם, אז השעה הייתה כבר 08:00 בבוקר ביום שישי והמיון כבר התמלא בנשים שהגיעו ללדת. אשפזו אותי והפתיחה קפצה מאפס ל- 4. כבר רציתי לקבל אפידורל אבל כל חדרי הלידה היו תפוסים ולא יכלו להכניס אותי עדיין. מפה לשם, נכנסתי לחדר הלידה בסביבות השעה 11:00 וקיבלתי אפידורל כשעה לאחר מכן. 13 שעות של צירים ללא אפידורל – לא פשוט. מי אתן נשים שיולדות ללא אפידורל? אני המעריצה הכי גדולה שלכן. אך בכל זאת רצה הגורל, והאפידורל לא השפיע כמו שצריך. כלומר הייתה הפחתה משמעותית בכאב, אך עדיין הרגשתי את הצירים ובזמן צירי הלחץ והלידה עצמה כבר הרגשתי הכל.

בכל הזמן הזה שבין ירידת המים ועד הלידה, דיממתי בצורה ניכרת ולא אפשרו לי לרדת מהמיטה ולעשות תרגילים על מנת לקדם את הלידה. למשימה הזו התגייסה הדולה המהממת שלי – ענבל ברגמן שעזרה לי מאוד בקידום הלידה גם מהמיטה. ענבל עזרה לי לעבור את הצירים, לקדם את הלידה ולהעביר את הצרבת הנוראית שתקפה אותי במהלך הלידה. לקראת השעה 17:00 אחר הצהריים כבר הייתי בפתיחה מלאה. ובשעה 19:20, בנר שישי של חנוכה, הגיחה לה אמילי הקטנה במשקל של 2.800 קילוגרמים מלאים באושר ומתיקות.

אחרי הלידה, כאשר מדדו לי לחץ דם, הבינו שאובדן הדם שחוויתי במהלך הלידה נתן את אותותיו ונשלחתי במהירות למחלקת התאוששות, שם קיבלתי טיפול על מנת להחזיר את לחץ הדם לפרמטרים נורמליים. לצערי לא הספקתי להניק בחדר הלידה כפי שרציתי וגם אחרי הלידה לא יצא לי לראות את אמילי הקטנה שוב עד שיצאתי ממחלקת ההתאוששות כשש שעות לאחר מכן. בינתיים יהודה היה איתה, האכיל אותה, קילח אותה והחזיק לה את היד במהלך החיסונים. מה שהיה לי חשוב מאוד שיקרה כיוון שאני מאמינה באפס הפרדה בין התינוק להוריו לאחר הלידה.

בהמשך, כשניסיתי להניק, התברר כי אובדן הדם השפיע גם על ייצור החלב שלי ובסופו של דבר, לאחר כשלושה שבועות של ניסיונות והתמסרות למטרה, החלטתי לתת לאמילי תחליף חלב בלבד. בעיניי השפיות שלי ושלה היו חשובים יותר מהניסיון להניק, עד כמה שזה היה לי חשוב.

כשאני מסכמת את חוויית הלידה שלי ועל אף שיהיה מי שיגיד שהלידה שלי הייתה קצרה יחסית, וילדתי טבעי וללא התערבות, ושהכי חשוב ששתינו בריאות והכל בסדר, החוויה הייתה לא קלה ואפילו מעט טראומתית. נכון, אין ספק שקיבלתי מתנה מדהימה ששווה את כל הכאב שבעולם ושהגוף שלי באמת מתחיל לשכוח את שעבר, אבל יחד עם זאת, בעיניי, חשוב לדבר ולומר שלא כל לידה היא חווייתית ומעצימה. יש גם לידות לא פשוטות וזה המקום שלנו כחברה לאפשר לנשים לומר את זה בקול רם.

אז זו הייתה הלידה שלי ואני מקווה בכל ליבי שהלידה הבאה תהיה קלה יותר ותהווה תיקון עבורי.

בינתיים אני עדיין מתרגלת לסטטוס החדש שלי – אימא טרייה. ואני שמחה ומאושרת עם כל יום שעובר ובו אמילי נמצאת בחיינו ומאירה אותם. היא ילדה מדהימה וחייכנית! אין יום שעובר בלי שאנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי שרואים כמה שהיא ילדה מאושרת. וזה כל כך כיף לי לשמוע את זה.

newborn photoshoot

newborn photoshoot

newborn photoshoot

newborn photoshoot

newborn photoshoot

newborn photoshoot

newborn photoshoot

newborn photoshoot

newborn photoshoot

*תמונות המשפחה שלנו צולמו כשאמילי הייתה בת 3 חודשים על ידי הצלם המוכשר סתיו גונן.

אם יש לכן שאלות נוספות על הלידה שלי/על אמילי או כל דבר אחר שמעניין אתכן, אשמח שתשאירו לי תגובה למטה.

שבוע מהמם שיהיה!

שלכן, רוני

Loading Facebook Comments ...

LEAVE A REPLY